כאשר אדם נפגע ממישהו, משהו בתוכו נחסר. כך לדוגמה, ילד המצפה לקבל מהוריו יחס של חום, אהבה, התחשבות ועזרה, ותחת זאת נפגע מהם, נעלב או הושפל, ונמנעו ממנו החום והאהבה הנחוצים לו – בוודאי נוצר בנפשו חֶסֶר. דבר דומה עלול לקרות גם בין חברים, בני זוג, שכנים וכדומה.
פעמים רבות אין דרך לתקן את המקום הפגוע ולהשיבו לקדמותו, כמו אותו ילד שנפגע בקטנותו מהוריו, אשר אינו יכול להחזיר את גלגל הזמן לאחור ולחוות את ימי הילדות בדרך נעימה אשר אינה יוצרת חֶסֶר.
לכן, כל עוד אנו טועים וסוברים כי ערכנו תלוי בהערכת הסביבה – השלמות העצמית נותרת חבויה ואינה נחשפת, וממילא גם לא ניתן לסלוח.
*
סליחה אמיתית אינה הכחשת הפגיעה או התעלמות ממנה, אלא הכרה כי גם במקרים בהם יחסי הגומלין אינם אידיאליים ומספקים, המקום הפנימי בתוכנו אינו תלוי בהם כלל.
מישהו שגנב ממני חמישה שקלים – אני מרגיש חסר מלקיחתו ומקפיד עליו, אבל אם באותו רגע התגלה לי כי זכיתי במיליון שקל, חמשת השקלים הללו מאבדים מערכם ומחשיבותם, חסרונם אינו מטריד ואפילו הופך להיות בלתי מורגש.
הנמשל: כאשר ישנה התגלות של אותה שלמות נשמתית-פנימית, ניתן להשתחרר מתחושת החיסרון ולסלוח, אבל חשוב לדעת: ההתגלות אינה מתרחשת מאליה. יש צורך לבחור ולגלות אותה בתוכנו.
האנשים המסתובבים בעולם פגועים וחסרים, הינם אומללים וסובלים. בתודעתם ובהתנהגותם הם מפריעים לגילוי השלמות הפנימית שלהם.
לעומתם, אנשים המסוגלים לסלוח, נכונותם מעידה כי הם מרגישים שלמות פנימית בחייהם, בבחינת "איזהו העשיר – השמח בחלקו": גם במקום החלקי, החסר במידת־מה, בצד הגלוי, הם מסוגלים להיות בשמחה, מתוך תחושת עשירות ושלמות פנימית.
הזמן בו אנו מבקשים סליחה מהקב"ה ומעוררים בקשר בינינו לבינו את המהות העצמית שמעבר לכל פגיעה, מתאים לעורר גם את המקום הזה בתוכנו: להשתחרר מחשבונאות מול בני אדם אחרים, בוודאי מול הקרובים אלינו, ופשוט לסלוח. כך ניכנס לשנה החדשה מתוך התחדשות ורגיעה פנימית.
הרב יצחק ערד
