בשבוע החולף, זכיתי לשיחה מרתקת: יהודי יקר פנה אליי בבקשה "ללמד זכות" על תלמיד אותו הכרתי. הוא תיאר בפניי את האתגרים הייחודיים של התלמיד ואת המאמצים הרבים הנדרשים כדי לעבוד עמו ביעילות.
ככל שהשיחה התקדמה, התפעלתי יותר ויותר מהנחישות, מהידע ומגישתו הרגישה של בן שיחי. סקרנותי גברה, ומתוך רצון ללמוד עוד על האיש המרשים, שאלתי אותו על ההכשרה הפורמלית שלו בתחום העבודה עם ילדים. תשובתו הכתה בי:
"התעודה היחידה שיש לי היא… תעודת לידה", הוא אמר בחצי-חיוך, "ואחרי פטירתי אקבל כנראה תעודה נוספת – תעודת פטירה".
עמדתי המום. האמירה שלו, נעה על הגבול בין ציניות לרצינות וגרמה לי לצחוק ולהזדעזע בעת ובעונה אחת. לאחר שנפרדנו, מצאתי את עצמי שקוע במחשבות על השיחה המפתיעה.
הרהרתי בכמות העצומה של זמן, אנרגיה וכסף אותם אנו משקיעים ברדיפה אחר תעודות והסמכות. שנים על גבי שנים של לימודים, קורסים, השתלמויות – כולם מכוונים להשגת עוד ועוד אישורים פורמליים ליכולותינו. אך האם כל אלה באמת הופכים אותנו לאנשים טובים יותר? לאנשי מקצוע מוצלחים יותר?
מה קורה כאשר אדם מחזיק בתעודות מרשימות, אך חסר יכולות אנושיות בסיסיות? או להפך – אדם חסר תעודות פורמליות, ניחן בחוכמת חיים, אינטואיציה ורגישות יוצאות דופן?
בסופו של דבר, הגעתי למסקנה כי הקובע הוא התנהגות האדם, ה"אנושיות" שלו – איכות אנושית אותה קשה להגדיר אך קל לחוש. זה מתבטא ביחסי האנוש, באינטליגנציה הרגשית, וביכולת להביא את מלוא האנושיות שלנו לכל מפגש ושיחה.
*
אינני זוכר מתי לאחרונה, אם בכלל, מישהו ביקש לראות אחת מהתעודות שלי. האם המשמעות היא כי הן חסרות ערך? או שמא יש להן ערך אחר, פנימי יותר?
בסופו של יום, כנראה מעדיפים את האישיות שלנו, את הניסיון, החמלה והאכפתיות – יותר מאשר את התעודות שלנו.
איני מתכוון לומר כי השכלה והכשרה אינן חשובות, אך הן צריכות להיות כלי כדי להפוך לאנשים ואנשי מקצוע טובים יותר, ולא מטרה בפני עצמה.
הרב שחר שאער
