חלפה לה שנה, ועל הלשון שלי לומר 'שום דבר לא השתנה', אבל כנראה שכמה דברים כן השתנו. אנו לא נחזור להיות כפי שהיינו לפני שמחת תורה אשתקד.
כמה נשים 'רגילות-גיבורות' צפו פתאום לתודעתנו, נשים שאיבדו בעל, נשים שאיבדו ילדים, בנות שאיבדו אבא, נשים שבנת או ביתם נחטפו, נשים שנחתכו להם החיים, נשים אמיצות, חזקות, עקשניות ולחמות על החיים.
בתוך כל אלה, מככבת בעיניי אמא גיבורה אחת, מרים פרץ. היא שכלה שניים מבניה במלחמות ישראל וגם בעלה נפטר משברון לב. היא מצאה את עצמה אלמנה רצוצה ושבורה שלא יודעת איך להרים את עצמה למחרת. כך היא מספרת:
בכל משפחה, יש את האוכל שמסמל את הבית. אצל אחת זה שניצל, אצל אחרת דגים, אצלנו קציצות. הילדים שלי אוריאל ואלירז שנלחמו בחירוף נפש, חלמו על הקציצות שלי בקרב, חלמו על הבית.
יום וחצי אחרי נפילת אלירז, כלתי, האלמנה הטריה, ביקשה שאבוא אליהם הביתה. 'לא מסוגלת' עבר לי בראש, ואז שמעתי את הקול של הנכד שלי בן ה6, אור חדש אוריאל, אומר לאחותו, 'איזה כיף סבתא תכין לנו קציצות'. ואני אומרת לעצמי, 'אני? יום וחצי אחרי? לא יכולה'. ביקשתי מאחת השכנות לקנות לי בשר טחון, ומשכנה אחרת ביקשתי תבלינים טריים, אבל לא באמת חשבתי לגעת בבשר.
למחרת התעוררתי בחמש בבוקר, רטובה מזיעה ורועדת ומבינה שאני נוסעת בלי הקציצות. יצאתי החוצה, עמדתי מול השמים, וצעקתי לריבונו של עולם: 'אלירז אהב אותך, אני אוהבת אותך, ומה אני מבקשת יום וחצי אחרי? לא כסף, לא בריאות, רק יום אחד תחזיר לי את הכח להכין את הקציצות שהבן שלי כל כך אהב'.
הסתובבתי סביב הבשר, לא הייתי מסוגלת לגעת, הכנתי את הקציצה הראשונה ודיברתי אל אלירז, 'אתה זוכר את הקציצה שנתתי לך בגיל שנה ורק מצצת את הרוטב? בגיל שנתיים מרחת את זה על הפנים והראש? חזרת בגיל 32 מלבנון עם החיילים, הכנתי לך מגש מלא קציצות ותוך 2 דק' סיימת אותם, אז עכשיו תסלח לי בני אני אמשיך להכין קציצות ואתה לעולם לא תטעם מהם'. נסעתי לנכדים. הם רצו לקראתי ושאלו שאלה אחת, שאלת החיים: הבאת קציצות?
***
לקום אחרי משבר לחיים פשוטים, להתלבש, לבשל, זו בעיניי גבורת הנשים. זו גבורת החיים. זו גבורתו של העם היהודי. מכאן צועדים רק לגאולה האמיתית והשלימה, לעידן של חסד אינסופי שאין בו צער. שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה וכתיבה וחתימה טובה.
